<h1>בעלי הנפש להראב"ד — שער הספירה והבדיקה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
עתה אנו צריכין לפרש ענין הבדיקה האיך הוא. ונאמר כי מצאנו שלש בדיקות חלוקות זו מזו. בדיקה הראשונה בדיקת קינוח, והיא בדיקה למציאת הכתם לשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא עליה דם [ס' ע"ב], שאם בדקה עצמה כשיעור וסת למציאת הכתם אם מצאה טמא (טהורות) [טיהרה את] חברותיה, ואם מצאה טהור טהרה עצמה וטמאת את חברותיה, כאשר פירשנו בשער(י) הכתמים. והשנית, בדיקת בית החיצון, והוא מקום שהשמש דש, והיא בדיקה לנדה, ולזבה ליום ההפסקה ולבדיקת השבעה אשר אמרנו למעלה. והשלישית, בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון, והיא בדיקת הטהרות, כאשר אמרו בגמרא [ה' ע"א] עד שלפני התשמיש אינו ממעט כפקידה, מאי טעמא, מפני שהבודקת לביתה אינה מכנסת ידה לחורין ולסדקין. הנה ראינו מכאן כי אע"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות, עד שלפני התשמיש בדיקה הוא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות, מפני שאינו מכניסתו לחורין ולסדקין. ועוד אמרו [י"ב ע"א] דתביעה הרי היא כבדיקה לגבי בעלה. ויש מי שאומר דבדיקת זבה, בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה, בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות. ולא הקלו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות, שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה. ומסתברא כלישנא קמא, מכיון שהקלו על הבדיקה, שאפילו בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור הרי בחזקת טהורה, אלמא בבדיקה כל דהו סגי לה. אבל בדיקת חלוק לא כלום היא, שהרי בדקו את עצמן שנינו [ס' ע"ב], ובגמרא אמרינן בדקה עצמה, לא בדקה חלוקה, אלמא בדיקת עצמה לחוד ובדיקת חלוקה לחוד. ובבדיקת הוסתות שאמרנו שהיא צריכה בדיקה לטהר את [יום] הוסת, כמו כן בבדיקה קלה סגי לה, ואינה צריכה להכניס לחורין ולסדקין, מיהו בעיא בדיקה בבית החיצון. אלא שאין שעות הבדיקה שוות, כי עיקר בדיקת הוסתות הוא בשעת הוסת, ואם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה לבסוף ומצאה טהור טהורה. אבל בדיקת הזבה, עיקר בדיקתה בתחלת יום הראשון ולסוף יום השביעי, כדי שתהא תחלתן וסופן בטהרה. ואם בדקה באחת מהן כבר אמרנו שהיא טהורה. והבדיקה המעולה, שתהא אשה בודקת עצמה בצמר גפן נקי, או בצמר נקי ורך, או משחיקי מנא דכתנא, ומכניסתם לאותו מקום. וכל מראה אדמימות שבו נדון כדם.
<h2>דף יב.</h2>
[י"ב ע"א] תניא (דרך) חמרין ופועלין [ו]הבאין מבית המשתה או מבית האבל נשיהם להן בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין עירות בין ישנות. בד"א שהניחום בחזקת טהרה, אבל הניחום בחזקת טומאה, לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני. ותנן נמי [ט"ו ע"א] כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה. ואמרינן עלה בגמרא [שם] אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודא נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. ואיתמר נמי אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה, אבל הגיע עת וסתה (מותרת) [אסורה], קסבר וסתות דאורייתא. ורבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת, קסבר וסתות דרבנן. ואע"ג דקיי"ל הלכתא וסתות דרבנן, בהא לית הלכתא כרבה בר בר חנה, אלא עבדינן כר' יוחנן, דא"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, פירוש אם יש זמן כדי שתוכל להשלים את וסתה וימי ספירתה וטבילתה מותר לבא עליה ואפילו ישנה, מאי טעמא, האי ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה. אבל אם לא היה שם כשיעור הזה אסורה לו, דהא קיי"ל אע"ג דוסתות דרבנן אם לא בדקה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתבדוק, כאשר כתבנו בשער הוסתות. ורבה בר בר חנה דאמר מותרת, איכא למימר דלא פליג בבדיקה זו אלא בישנה, דלא (מבעינן) [מצערינן] לה הואיל ווסתות דרבנן. ולית הלכתא אלא כרבי יוחנן דהוא רביה, ובין עירה בין ישנה, לא מיבעיא ביום וסתה עצמו דאסורה, אלא מיום וסתה ואילך נמי אסור, עד שיהא שם כדי ספירה וטבילה, כדאמרן. והיכא דיש לה וסת לקפיצות וימים, אפילו הגיע יום וסתה מותרת, ואפילו ביום הוסת עצמו, מ"ט כיון דבמעשה תליא מלתא, אימר לא קפוץ ולא חזאי, ובין עירה ובין ישנה מותרת.
<h2>דף יב:</h2>
עוד יש אחרת שהיא צריכה בדיקה, ובדיקתה בדיקה קלה. והיא הרואה דם מחמת תשמיש, שצריכה לבדוק פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואם ראתה בכולם אסורה לשמש [ס"ו ע"א]. והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת, או כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, שיהא בעלה באשם תלוי. אבל אח"כ, הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה את בועלה [ו' ע"א], ואינה מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש, ואינה נאסרת על בעלה. וי"א שאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורין הללו, הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה, והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש. ומסתברא כוותיה. הלכך תתגרש ותנשא לאחר, ומותרת לשני לשמש עמה שלשה פעמים ובבדיקה. ואם ראתה דם שלשה פעמים סמוך לתשמיש אסורה, ותתגרש ותנשא לשלישי, ומותרת לשלישי עד שלשה פעמים. ואם ראתה עם השלישי שלשה פעמים, אסורה לכל אדם, עד שתבדוק עצמה בשפופרת של אבר ופיו רצוף לתוכה ובתוכה מכחול ובראשו מוך, אם נמצא דם בראש המכחול בידוע שהוא מן המקור, ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין. והבדיקה הזאת אין לנו עכשיו, שאין אנו בקיאין [בהכנסת המכחול ואולי יתחלף לו] בין (בראש) [ראשו] לצדדין. גם הרפואה שאמרו בה חכמים [ס"ו ע"א] שמבעיתין אותה, ואם הפילה חררת דם כבר נתרפאה, אין אנו בקיאין בחרדה זאת, ובין הפילה ובין לא הפילה אסורה לכל אדם. מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו, עד שתבעל ותחזור לקלקולה. והבדיקה הזו שאמרנו לרואה דם מחמת תשמיש היא נזכרה בדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס גבי אשה שאין לה וסת, שאומר [י"ב ע"ב] משמשת בשני עדים אחד לה ואחד לו, והן הן עוותיה ותקוניה. ופירש הרב רבי יצחק ז"ל בהלכותיו [כתובות ספי"א] משמשת בשני עדים אחד לו ואחד לה. והן עוותיה, אם תראה שלש פעמים, שתהיה מתחזקת ברואה דם מחמת תשמיש. ותקוניה, אם לא תראה, שהיא ככל הנשים. נראה מדברי הרב שאינה צריכה בדיקה אלא לאחר תשמיש, ואע"פ שאין לה וסת, כי שני עדים הללו לאחר תשמיש הם. ועוד נראה מדברי הרב, שאם בדקה שלשה פעמים עצמה ולא ראתה, שאינה צריכה בדיקה עוד, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, ואעפ"י שאין לה וסת. ולהוציא מדברי האומר דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה, ואפילו בזמן הזה ואע"פ שאין לנו טהרות, ותולין את שבושם בדברי הרב, והרי הוא מכחישם הכחשה ברורה, שהרי פירש שני עדים אחד לו ואחד לה, דתרוייהו לאחר תשמיש, ועוד פירש תקוניה שאם לא תמצא על העד בשלשה פעמים הרי היא ככל הנשים, לומר שאינה צריכה עוד בדיקה. וא"ת הלא דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר לפי הסוגיא, ואיך פירש הרב כך. בודאי כן הוא פי' דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר, ובאשה העסוקה בטהרות קא מיירי בברייתא בשמעתא. מיהו עכשיו אין לנו טהרות, וה[ו]א לא פירש הענין ע"פ הסוגיא, אלא ע"פ הענין הנוהג עכשיו, וסמך ענין על הדומה לו. ועוד תבין ותדע כי לא נחוש עליה לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה ריעותא על זה, שהרי שנינו בברייתא [ס"ו ע"א] נשאת וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש וכו', וקתני סיפא ואם יש לה וסת תולה בוסתה, ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן, ואפ"ה קתני נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, משמע דקמייתא לאו ממנינא היא, אלמא מעיקרא לא בדקה ולא חיישא, ואף על פי שאין לה וסת. וש"מ דאשה שאין לה וסת נמי, אי לאו דאיתיליד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוה חיישי. והכי משמע מדברי הרב שכתב במסכת נדה ברייתא דרואה דם מחמת תשמיש אצל דברי ר"ח בן אנטיגנוס, לומר שהן ענין אחד, שאין חוששין לאשה שאין לה וסת לכל דבר אא"כ נולד בה ריעותא זה סמוך לתשמיש. וכל זה שפירש הרב ע"פ הצורך הנוהג הוא, ולא ע"פ הסוגיא, כי הסוגיא באשה שלא ראתה מחמת תשמיש מיירי, ובאשה העסוקה בטהרות, ושני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש קאמר, והן עוותיה אם תראה ותקוניה אם לא תראה, ולאפוקי מדרבי מאיר אתא דקא אסר לה לגמרי בין ראתה בין לא ראתה. ולפי הסוגיא אינו רוצה לומר דתהא מתוקנת בשלשה פעמים ותהא כשאר כל הנשים, אלא לעולם היא צריכה בדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש, כל זמן שתהא עסוקה בטהרות, אלא (תקנות ההם) [תיקוניה הם] לשעה, שאם לא תמצא דם יכולה לשמש, והן עוותיה לשעה. והרב רבי יצחק לא תפס מדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס אלא הצורך הנוהג, ולא פירש אותם אלא לפי צורך השעה. ודברי הרב נכוחים, וצדיקים ילכו בם. והלכה למעשה כסוגיא דשמעתא, דכל לבעלה לא בעי בדיקה, ואפילו אשה שאין לה וסת.
<h2>דף טו.</h2>
[י"ב ע"א] תניא (דרך) חמרין ופועלין [ו]הבאין מבית המשתה או מבית האבל נשיהם להן בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין עירות בין ישנות. בד"א שהניחום בחזקת טהרה, אבל הניחום בחזקת טומאה, לעולם היא בחזקת טומאה עד שתאמר לו טהורה אני. ותנן נמי [ט"ו ע"א] כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, והבאין מן הדרך נשיהם להן בחזקת טהרה. ואמרינן עלה בגמרא [שם] אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי יהודא נשיאה והוא שבא ומצאה בתוך ימי עונתה. ואיתמר נמי אמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע עת וסתה, אבל הגיע עת וסתה (מותרת) [אסורה], קסבר וסתות דאורייתא. ורבה בר בר חנה אמר אפילו הגיע עת וסתה מותרת, קסבר וסתות דרבנן. ואע"ג דקיי"ל הלכתא וסתות דרבנן, בהא לית הלכתא כרבה בר בר חנה, אלא עבדינן כר' יוחנן, דא"ר יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, פירוש אם יש זמן כדי שתוכל להשלים את וסתה וימי ספירתה וטבילתה מותר לבא עליה ואפילו ישנה, מאי טעמא, האי ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימר טבלה. אבל אם לא היה שם כשיעור הזה אסורה לו, דהא קיי"ל אע"ג דוסתות דרבנן אם לא בדקה ולא ראתה אסורה לשמש עד שתבדוק, כאשר כתבנו בשער הוסתות. ורבה בר בר חנה דאמר מותרת, איכא למימר דלא פליג בבדיקה זו אלא בישנה, דלא (מבעינן) [מצערינן] לה הואיל ווסתות דרבנן. ולית הלכתא אלא כרבי יוחנן דהוא רביה, ובין עירה בין ישנה, לא מיבעיא ביום וסתה עצמו דאסורה, אלא מיום וסתה ואילך נמי אסור, עד שיהא שם כדי ספירה וטבילה, כדאמרן. והיכא דיש לה וסת לקפיצות וימים, אפילו הגיע יום וסתה מותרת, ואפילו ביום הוסת עצמו, מ"ט כיון דבמעשה תליא מלתא, אימר לא קפוץ ולא חזאי, ובין עירה ובין ישנה מותרת.
<h2>דף טז.</h2>
עתה אנו צריכין לפרש ענין הבדיקה האיך הוא. ונאמר כי מצאנו שלש בדיקות חלוקות זו מזו. בדיקה הראשונה בדיקת קינוח, והיא בדיקה למציאת הכתם לשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא עליה דם [ס' ע"ב], שאם בדקה עצמה כשיעור וסת למציאת הכתם אם מצאה טמא (טהורות) [טיהרה את] חברותיה, ואם מצאה טהור טהרה עצמה וטמאת את חברותיה, כאשר פירשנו בשער(י) הכתמים. והשנית, בדיקת בית החיצון, והוא מקום שהשמש דש, והיא בדיקה לנדה, ולזבה ליום ההפסקה ולבדיקת השבעה אשר אמרנו למעלה. והשלישית, בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון, והיא בדיקת הטהרות, כאשר אמרו בגמרא [ה' ע"א] עד שלפני התשמיש אינו ממעט כפקידה, מאי טעמא, מפני שהבודקת לביתה אינה מכנסת ידה לחורין ולסדקין. הנה ראינו מכאן כי אע"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות, עד שלפני התשמיש בדיקה הוא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות, מפני שאינו מכניסתו לחורין ולסדקין. ועוד אמרו [י"ב ע"א] דתביעה הרי היא כבדיקה לגבי בעלה. ויש מי שאומר דבדיקת זבה, בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה, בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות. ולא הקלו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות, שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה. ומסתברא כלישנא קמא, מכיון שהקלו על הבדיקה, שאפילו בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור הרי בחזקת טהורה, אלמא בבדיקה כל דהו סגי לה. אבל בדיקת חלוק לא כלום היא, שהרי בדקו את עצמן שנינו [ס' ע"ב], ובגמרא אמרינן בדקה עצמה, לא בדקה חלוקה, אלמא בדיקת עצמה לחוד ובדיקת חלוקה לחוד. ובבדיקת הוסתות שאמרנו שהיא צריכה בדיקה לטהר את [יום] הוסת, כמו כן בבדיקה קלה סגי לה, ואינה צריכה להכניס לחורין ולסדקין, מיהו בעיא בדיקה בבית החיצון. אלא שאין שעות הבדיקה שוות, כי עיקר בדיקת הוסתות הוא בשעת הוסת, ואם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה לבסוף ומצאה טהור טהורה. אבל בדיקת הזבה, עיקר בדיקתה בתחלת יום הראשון ולסוף יום השביעי, כדי שתהא תחלתן וסופן בטהרה. ואם בדקה באחת מהן כבר אמרנו שהיא טהורה. והבדיקה המעולה, שתהא אשה בודקת עצמה בצמר גפן נקי, או בצמר נקי ורך, או משחיקי מנא דכתנא, ומכניסתם לאותו מקום. וכל מראה אדמימות שבו נדון כדם.
<h2>דף ס:</h2>
עתה אנו צריכין לפרש ענין הבדיקה האיך הוא. ונאמר כי מצאנו שלש בדיקות חלוקות זו מזו. בדיקה הראשונה בדיקת קינוח, והיא בדיקה למציאת הכתם לשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא עליה דם [ס' ע"ב], שאם בדקה עצמה כשיעור וסת למציאת הכתם אם מצאה טמא (טהורות) [טיהרה את] חברותיה, ואם מצאה טהור טהרה עצמה וטמאת את חברותיה, כאשר פירשנו בשער(י) הכתמים. והשנית, בדיקת בית החיצון, והוא מקום שהשמש דש, והיא בדיקה לנדה, ולזבה ליום ההפסקה ולבדיקת השבעה אשר אמרנו למעלה. והשלישית, בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון, והיא בדיקת הטהרות, כאשר אמרו בגמרא [ה' ע"א] עד שלפני התשמיש אינו ממעט כפקידה, מאי טעמא, מפני שהבודקת לביתה אינה מכנסת ידה לחורין ולסדקין. הנה ראינו מכאן כי אע"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות, עד שלפני התשמיש בדיקה הוא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות, מפני שאינו מכניסתו לחורין ולסדקין. ועוד אמרו [י"ב ע"א] דתביעה הרי היא כבדיקה לגבי בעלה. ויש מי שאומר דבדיקת זבה, בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה, בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות. ולא הקלו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות, שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה. ומסתברא כלישנא קמא, מכיון שהקלו על הבדיקה, שאפילו בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור הרי בחזקת טהורה, אלמא בבדיקה כל דהו סגי לה. אבל בדיקת חלוק לא כלום היא, שהרי בדקו את עצמן שנינו [ס' ע"ב], ובגמרא אמרינן בדקה עצמה, לא בדקה חלוקה, אלמא בדיקת עצמה לחוד ובדיקת חלוקה לחוד. ובבדיקת הוסתות שאמרנו שהיא צריכה בדיקה לטהר את [יום] הוסת, כמו כן בבדיקה קלה סגי לה, ואינה צריכה להכניס לחורין ולסדקין, מיהו בעיא בדיקה בבית החיצון. אלא שאין שעות הבדיקה שוות, כי עיקר בדיקת הוסתות הוא בשעת הוסת, ואם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה לבסוף ומצאה טהור טהורה. אבל בדיקת הזבה, עיקר בדיקתה בתחלת יום הראשון ולסוף יום השביעי, כדי שתהא תחלתן וסופן בטהרה. ואם בדקה באחת מהן כבר אמרנו שהיא טהורה. והבדיקה המעולה, שתהא אשה בודקת עצמה בצמר גפן נקי, או בצמר נקי ורך, או משחיקי מנא דכתנא, ומכניסתם לאותו מקום. וכל מראה אדמימות שבו נדון כדם.
<h2>דף סו.</h2>
עוד יש אחרת שהיא צריכה בדיקה, ובדיקתה בדיקה קלה. והיא הרואה דם מחמת תשמיש, שצריכה לבדוק פעם ראשונה ושניה ושלישית, ואם ראתה בכולם אסורה לשמש [ס"ו ע"א]. והוא שבדקה עצמה כשיעור וסת, או כדי שתושיט ידה תחת הכר או תחת הכסת ותטול עד ותבדוק בו, שיהא בעלה באשם תלוי. אבל אח"כ, הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה את בועלה [ו' ע"א], ואינה מוחזקת ברואה דם מחמת תשמיש, ואינה נאסרת על בעלה. וי"א שאין אנו בקיאין עכשיו בשיעורין הללו, הלכך כל סמוך לביאה אם בדקה ומצאה דם נאסרת על בעלה, והרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש. ומסתברא כוותיה. הלכך תתגרש ותנשא לאחר, ומותרת לשני לשמש עמה שלשה פעמים ובבדיקה. ואם ראתה דם שלשה פעמים סמוך לתשמיש אסורה, ותתגרש ותנשא לשלישי, ומותרת לשלישי עד שלשה פעמים. ואם ראתה עם השלישי שלשה פעמים, אסורה לכל אדם, עד שתבדוק עצמה בשפופרת של אבר ופיו רצוף לתוכה ובתוכה מכחול ובראשו מוך, אם נמצא דם בראש המכחול בידוע שהוא מן המקור, ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין. והבדיקה הזאת אין לנו עכשיו, שאין אנו בקיאין [בהכנסת המכחול ואולי יתחלף לו] בין (בראש) [ראשו] לצדדין. גם הרפואה שאמרו בה חכמים [ס"ו ע"א] שמבעיתין אותה, ואם הפילה חררת דם כבר נתרפאה, אין אנו בקיאין בחרדה זאת, ובין הפילה ובין לא הפילה אסורה לכל אדם. מיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר בדיקה זו ורפואה זו, עד שתבעל ותחזור לקלקולה. והבדיקה הזו שאמרנו לרואה דם מחמת תשמיש היא נזכרה בדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס גבי אשה שאין לה וסת, שאומר [י"ב ע"ב] משמשת בשני עדים אחד לה ואחד לו, והן הן עוותיה ותקוניה. ופירש הרב רבי יצחק ז"ל בהלכותיו [כתובות ספי"א] משמשת בשני עדים אחד לו ואחד לה. והן עוותיה, אם תראה שלש פעמים, שתהיה מתחזקת ברואה דם מחמת תשמיש. ותקוניה, אם לא תראה, שהיא ככל הנשים. נראה מדברי הרב שאינה צריכה בדיקה אלא לאחר תשמיש, ואע"פ שאין לה וסת, כי שני עדים הללו לאחר תשמיש הם. ועוד נראה מדברי הרב, שאם בדקה שלשה פעמים עצמה ולא ראתה, שאינה צריכה בדיקה עוד, לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש, ואעפ"י שאין לה וסת. ולהוציא מדברי האומר דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש בלא בדיקה, ואפילו בזמן הזה ואע"פ שאין לנו טהרות, ותולין את שבושם בדברי הרב, והרי הוא מכחישם הכחשה ברורה, שהרי פירש שני עדים אחד לו ואחד לה, דתרוייהו לאחר תשמיש, ועוד פירש תקוניה שאם לא תמצא על העד בשלשה פעמים הרי היא ככל הנשים, לומר שאינה צריכה עוד בדיקה. וא"ת הלא דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר לפי הסוגיא, ואיך פירש הרב כך. בודאי כן הוא פי' דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס לפני תשמיש ולאחר תשמיש קאמר, ובאשה העסוקה בטהרות קא מיירי בברייתא בשמעתא. מיהו עכשיו אין לנו טהרות, וה[ו]א לא פירש הענין ע"פ הסוגיא, אלא ע"פ הענין הנוהג עכשיו, וסמך ענין על הדומה לו. ועוד תבין ותדע כי לא נחוש עליה לרואה דם מחמת תשמיש עד שיולד בה ריעותא על זה, שהרי שנינו בברייתא [ס"ו ע"א] נשאת וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש וכו', וקתני סיפא ואם יש לה וסת תולה בוסתה, ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן, ואפ"ה קתני נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, משמע דקמייתא לאו ממנינא היא, אלמא מעיקרא לא בדקה ולא חיישא, ואף על פי שאין לה וסת. וש"מ דאשה שאין לה וסת נמי, אי לאו דאיתיליד בה ריעותא דראתה דם סמוך לתשמיש לא הוה חיישי. והכי משמע מדברי הרב שכתב במסכת נדה ברייתא דרואה דם מחמת תשמיש אצל דברי ר"ח בן אנטיגנוס, לומר שהן ענין אחד, שאין חוששין לאשה שאין לה וסת לכל דבר אא"כ נולד בה ריעותא זה סמוך לתשמיש. וכל זה שפירש הרב ע"פ הצורך הנוהג הוא, ולא ע"פ הסוגיא, כי הסוגיא באשה שלא ראתה מחמת תשמיש מיירי, ובאשה העסוקה בטהרות, ושני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש קאמר, והן עוותיה אם תראה ותקוניה אם לא תראה, ולאפוקי מדרבי מאיר אתא דקא אסר לה לגמרי בין ראתה בין לא ראתה. ולפי הסוגיא אינו רוצה לומר דתהא מתוקנת בשלשה פעמים ותהא כשאר כל הנשים, אלא לעולם היא צריכה בדיקה לפני תשמיש ולאחר תשמיש, כל זמן שתהא עסוקה בטהרות, אלא (תקנות ההם) [תיקוניה הם] לשעה, שאם לא תמצא דם יכולה לשמש, והן עוותיה לשעה. והרב רבי יצחק לא תפס מדברי רבי חנינא בן אנטיגנוס אלא הצורך הנוהג, ולא פירש אותם אלא לפי צורך השעה. ודברי הרב נכוחים, וצדיקים ילכו בם. והלכה למעשה כסוגיא דשמעתא, דכל לבעלה לא בעי בדיקה, ואפילו אשה שאין לה וסת.
שער הספירה והבדיקה, ראיתי לפרש בו דיני ספירת שבעה לזבה. ואחר נפרש דיני הבדיקה שהאשה צריכה לבדוק את עצמה לפני הספירה ובתוך הספירה, ובאיזה ענין היא הבדיקה. ונפרש תחלה דיני הנדה דאורייתא ודין הזבה, ואע"פ שאין לנו עתה נדה דאורייתא, לפי שכל הנשים בזמן הזה ספירתן כספירת הזבה וטבילתן כטבילת נדה, ולכך אני מזכיר הנדה מדברי תורה. מעיקרא כד הוו בקיאי רבנן בחזותא דדמא, והויין נשי בקיאות בין ימי נדה לימי זיבה, כד חזאי אתתא חד יומא דמא, או אפילו חדא שעתא, מייתי לה קמי רבנן ומחוי להו, ואי הוו מחמשה מיני דמים טמאים יתבא שבעה יומי. ואפילו חזיא בכולהו אי פסקה בשביעי סמוך לשקיעת החמה, טבלה לאורתא נגהי תמניא ושריא לבעלה. מאי טעמא, דלגבי נדה לא כתיבא הפסקת הדם, כדכתיבא בפרשת זבה [ויקרא ט"ו] ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר, ותניא [תו"כ שם] אם טהרה מזובה, לכשתפסוק. ובנדה כתיב [שם] ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה. ודרשינן בסיפרא [תו"כ שם] שתהא בנדתה כל שבעה, כלומר כל שבעה שלימים שלא תטבול ביום השביעי עד ליל שמיני. ותניא [יומא ו' ע"א] כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה. וכי שלמי שבעת (ימים בנדה) [יומי נדה], אי חזיא תו חד יומא או תרי יומי, שומרת אחד לאחד, ואחד לשנים, ואי לא חזיא ביום השלישי, טובלת ביום ומותרת לבעלה בלילה. ואי חזיא בשלישי, הויא זבה גמורה, ובעיא למיתב בתרייהו שבעה נקיים. ואי חזיא בהנהו שבעה יומי, אפילו טיפתא דדמא מחמשא דמים טמאין, סתרא לכולהו, ובעיא למיתב שבעה יומי בלא הפסקה. ואחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני דאי חזיא בגווייהו תלתא יומין רצופין הויא זבה גמורה ובעיא ספירת שבעה נקיים, והדר מתחלת תחלת נדה. ואי לא חזיא בהו אלא תרין יומי בסוף (יום) י"א יום, כדחזיא בשלישי דהוה י"ב לסוף נדה, ההוא יומא תחלת נדה, ויתבה עליה שבעה יומי כדין הנדה, בין דחזיא בהו בין דלא חזיא בהו, ובתר שבעה יומי בעיא למיתב חד יומא בלא ראיה, כדי שיהא ספירה ליום עשירי שראתה בתוך י"א. ואפילו לי"א נמי בעיא שימור כי האי גוונא. ואם לא ספרה ושמשה ביום שמיני לתחלת נדה קראוהו גרגרן. ואי חלף עלה חד יומא בלא ראיה מתוך שבעת ימי נדה, עולה לה לספירת העשירי, ותו לא צריכה מידי. וכד טבלה טבלה במי מקוה, ולא בעיא מים חיים, דלא כתיבי מים חיים אלא גבי זב [ויקרא ט"ו], ותניא בתוספתא מגלה [פ"א הי"א] אין בין זב לזבה אלא שהזב טעון ביאת מים חיים והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים. הדין הוא דינא דאורייתא לנדה ולזבה. אבל מכמה שני דאימעיט ליבא ואשתבוש נשי, אתקין רבי בשדות [ס"ו ע"א] שאם ראתה יום אחד תשב ששה והוא. [שנים, תשב ששה והם.] שלשה, תשב שבעה נקיים. מאי טעמא, דחייש רבי דילמא מחלפי להו לבנות הכפרים ימי זיבה בימי נדה, ואי שרינן להו בשלשת ימי ראיה להשלים עליהם, ושיהיה השלישי מהם מחשבון השבעה, שמא יעשו כן בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, ואתיא לידי איסורא דאורייתא, ומשום הכי אתקין להו רבי כל תלתא דחזו דמא תשב עליהם ז"נ. ובתקנתא דרבי ליכא למיחש למידי לשום איסור, ואפילו הכי בתר ההוא תקנתא אחמירו בנות ישראל על עצמן וגזרו יום אחד אטו שלשה, דכי היכי דבעו לשלשה ימים שבעה נקיים הכי נמי ליום אחד בעינן שבעה נקיים. וכן הדין לטפה דם כחרדל. והשתא שווינהו לכולהו נשי דחזיאן זבות גמורות לספירת נקיים. אבל טבילתן מיהא כטבילת הנדה, ואינן טובלות אלא בלילה, וכמו שאנו עתידים לפרש בשער הטבילה.
ואשה שתבע[ו]ה להנשא ונתפייסה, אע"פ שבדקה עצמה אח"כ ונמצאת טהורה, צריכה שתשב ז"נ אחר יום התביעה. וצריכה בדיקה תוך שבעה וטבילה בליל שמיני, כשאר נדות הנוהגות עכשיו. מ"ט, משום דמחמדא ליום הנשואין, ושמא ראתה טיפת דם כחרדל ואב(ו)ד. ונמצא יום תביעה חמור מיום הוסת, דיום הוסת אם לא בדקה ולא ראתה ולבסוף בדקה ומצאה טהור טהורה, ואילו יום התביעה אע"פ שבדקה אחר תביעה ומצאה טהור טמאה. אך מצאתי בו [צד] הקל בענין אחר יותר משאר ראיות, שהן צריכות הפסק טהרה וחוץ מיום שבדקה ופסקה בו צריכה ז"נ, ותביעה זו מצאנו אע"פ שלא הפרישה בטהרה בבדיקה סופרת שבעה חוץ מיום תביעה וטובלת, ממעשה דרבינא דאיעסק ליה לבריה בי רב חנינא, ואמר להו ליום פלוני נכתוב כתובה, פירוש נהיה פנוים לכתוב הכתובה ונכתוב אותה, איעכב שבעה יומי בתר האי יומא, פירוש בתר יום תביעה, כלומר אע"פ שכתב הכתובה נתעכב עד שהשלים השבוע, ואמר ליה מאי טעמא עבד מר הכי, שלא כנסה ביום כתיבת הכתובה, ואמר ליה לאו סבר לה מר דהא דרבא תבעוה להנשא ונתפייסה וכו', לא שנא גדולה ולא שנא קטנה משום דמחמדא. קא חזינא הכא דלא הוה הפסק טהרה, דלא סבירא להו דתבעי שבעה, ואפילו הכי עלו לה לספירת שבעה. ואם תאמר אפילו בדיקה נמי לא עביד כלל, והיכא אשכחן נקיים בלא בדיקה. הא לא קשיא, דכיון דסבירא לן סופן אע"פ שאין תחלתן [ס"ט ע"א], כי אתא בסוף שבעה אצרכה בדיקה ואטבלה, אלא הפסק טהרה קשה. והטעם מפני שאינה ראיה ודאי אלא ספק. א"נ קים להו לרבנן דם חימוד אינו כ"א מועט, וכמו שהפסיקה בטהרה דמיא, אבל ראית וסת (ברובה) [מרובה] היא, ואם לא בדקה בהפסקת טהרה חיישינן שמא לא פסק הדם. כתבתי הענין הזה בזה השער מפני ענין הספירה והבדיקה, ולא כתבתי אותו בשער הפרישה, לפי שלא באתי לכתוב באותו שער אלא הפרישה שהאדם צריך לפרוש מאשתו הנשואה, אבל זאת עדיין אינה אשתו, ואינו רשאי לכנסה לחופה עד שתטהר, מפני מגעה וקרוב ישיבתה אצלו ושתיית כוס של ברכה ויחוד החופה שהוא דומה לעליית המטה, כי החופה יחוד הוא לביאה. ומפני כך לא כתבתיה שם והנחתיה כאן.
<h2>דף סח.</h2>
וכיון דכולהו נשי האידנא ספק זבות משוינן להו, איצטרכינן לפרושי דין ספירת השבעה היאך הוא. ונאמר תחילה כי ספירת נקיים אינה אלא לאחר שלשה דברים, אחר ההפסק דם, ואחר [יום] ההפסקה, ואחר [ה]בדיקה. וכל שעה שתפסוק מן היום, אם בדקה וראתה שפסק דם ואפילו בשחרית, עוד אינה צריכה בדיקה כל היום, ולמחר תחל לספור שבעה נקיים, ואין חוששים שמא חזרה וראתה בין השמשות, שאילו ראתה בין השמשות אבד ממנה כל אותו היום מספק, שמא בין השמשות לילה הוא. וספירת השבעה כבר אמרנו שלא יהא הפסקה ביניהן, ואם הפסיקה ביניהן צריכה לחזור ולספור ז"נ, חוץ מיום ההפסקה (שבעה), וצריכה בדיקה להפסקה כתחלת זבה.
עתה אנו צריכין לפרש ענין הבדיקה האיך הוא. ונאמר כי מצאנו שלש בדיקות חלוקות זו מזו. בדיקה הראשונה בדיקת קינוח, והיא בדיקה למציאת הכתם לשלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא עליה דם [ס' ע"ב], שאם בדקה עצמה כשיעור וסת למציאת הכתם אם מצאה טמא (טהורות) [טיהרה את] חברותיה, ואם מצאה טהור טהרה עצמה וטמאת את חברותיה, כאשר פירשנו בשער(י) הכתמים. והשנית, בדיקת בית החיצון, והוא מקום שהשמש דש, והיא בדיקה לנדה, ולזבה ליום ההפסקה ולבדיקת השבעה אשר אמרנו למעלה. והשלישית, בדיקת חורין וסדקין בבית החיצון, והיא בדיקת הטהרות, כאשר אמרו בגמרא [ה' ע"א] עד שלפני התשמיש אינו ממעט כפקידה, מאי טעמא, מפני שהבודקת לביתה אינה מכנסת ידה לחורין ולסדקין. הנה ראינו מכאן כי אע"פ שתקנו חכמים בדיקה לתשמיש ולטהרות, עד שלפני התשמיש בדיקה הוא לתשמיש ואינה בדיקה לטהרות, מפני שאינו מכניסתו לחורין ולסדקין. ועוד אמרו [י"ב ע"א] דתביעה הרי היא כבדיקה לגבי בעלה. ויש מי שאומר דבדיקת זבה, בין בבדיקת יום ההפסקה בין בבדיקת השבעה, בעינן בדיקה מעולה כבדיקת הטהרות. ולא הקלו לגבי בעל אלא בבדיקת המעלות באשה העסוקה בטהרות, שהיא צריכה בדיקה אף לבעלה. ומסתברא כלישנא קמא, מכיון שהקלו על הבדיקה, שאפילו בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור הרי בחזקת טהורה, אלמא בבדיקה כל דהו סגי לה. אבל בדיקת חלוק לא כלום היא, שהרי בדקו את עצמן שנינו [ס' ע"ב], ובגמרא אמרינן בדקה עצמה, לא בדקה חלוקה, אלמא בדיקת עצמה לחוד ובדיקת חלוקה לחוד. ובבדיקת הוסתות שאמרנו שהיא צריכה בדיקה לטהר את [יום] הוסת, כמו כן בבדיקה קלה סגי לה, ואינה צריכה להכניס לחורין ולסדקין, מיהו בעיא בדיקה בבית החיצון. אלא שאין שעות הבדיקה שוות, כי עיקר בדיקת הוסתות הוא בשעת הוסת, ואם לא בדקה בשעת הוסת ובדקה עצמה לבסוף ומצאה טהור טהורה. אבל בדיקת הזבה, עיקר בדיקתה בתחלת יום הראשון ולסוף יום השביעי, כדי שתהא תחלתן וסופן בטהרה. ואם בדקה באחת מהן כבר אמרנו שהיא טהורה. והבדיקה המעולה, שתהא אשה בודקת עצמה בצמר גפן נקי, או בצמר נקי ורך, או משחיקי מנא דכתנא, ומכניסתם לאותו מקום. וכל מראה אדמימות שבו נדון כדם.
<h2>דף סח:</h2>
עתה נפרש דיני הבדיקה שהיא צריכה לבדוק את עצמה. ונאמר כי אע"פ שבדקה עצמה ביום ההפסקה, צריכה עוד לבדוק את עצמה בימי הספירה בכל השבעה, שהרי שנינו הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום השביעי ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו, רבי אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה וכו'. קתני שבדקו, ולא קתני שבודקין את עצמן ביום הראשון וביום השביעי ועוד (אילין) [אינן] צריכין בדיקה. אלמא לכתחלה מצות בדיקה כל שבעה. מיהו אם לא בדקה אלא יום ראשון ויום שביעי טהורים. ועוד אמרו בגמרא [ס"ט ע"א] שאם בדקה בתחלת שבעה חוץ מבדיקת ההפסקה, ושאר כל הימים לא בדקה, אי נמי אם בדקה בסוף השבעה, ולא בדקה בתחלתן, טהורה. ואם בדקה באמצע השבעה, ולא בדקה לא בתחלתן ולא בסופן, לא שמענו. ומסתברא לקולא, שהרי שנינו בהפסקת נדה [ס"ח ע"א] נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טהור, אחר שבעת הימים בדקה ומצאה טמא הרי זו בחזקת טהרה וכו', וחכ"א אפילו בשנים לנדתה בדקה עצמה ומצאה טהור ובין השמשות לא הפרישה הרי היא בחזקת טהרה, הכא (נמי) בעיא בדיקה והכא בעיא בדיקה, הכא סגי לה בבדיקת האמצע והכא סגי לה בבדיקת האמצע. הנה כבר פירשנו דין הספירה. ובררנו שאינו אלא לאחר בדיקת ההפסקה, ואחר יום ההפסקה. ובררנו עוד כי היא צריכה בדיקה מתוך השבעה, חוץ מבדיקת יום ההפסקה.
